קורונה אהובתי,
ככה אני רוצה לקרוא לתערוכה שלי, או בעצם זה המיצג שלי? או אולי זו הייתה עוד דרך לתקשר עם אנשים שאני מאוד אוהב וזה יהיה מביך להגיד להם "אני אוהב".

​

הכל התחיל כשבבית שטורמן הוצגה תערוכה, אחת התמונות תפסה את עיני, מיד רצו לי שורות חדשות בראש, פניתי לד"ר יניב שפירא שיחבר אותי עם האומן והוא בישירות, של בן משק אמר, "תראה, הוא יעיף אותך מכל המדרגות, כי יש לו אגו ענק, לך תוציא ספר שירים כמו כולם". אותו אומן באמת דרס אותי תוך כדי גלגול במדרגות, אבל המשפט האחרון של ד"ר שפירא השאיר אותי עם תחושות שלא חוויתי מאז גיל ארבע בערך, "אני כמו כולם?" בחיים לא הייתי כמו כולם, אני מיוחד, אני אומן מיוחד, אני כותב מיוחד, יש לי קהל של חמישה קוראים מיוחדים, איך כל זה בא לידי ביטוי ב"כמו כולם", לא ד"ר שפירא אני לא כמו כולם, אני לא כותב ספרים, אני מביא אנשים לידי עשיה, לידי שיתוף, וככה נולדה "קורונה אהובתי".
בהתחלה זה היה פשוט לפנות לאנשים קרובים שיש להם נגיעה אומנותית, אחר כך נצלתי עד תום קשרים משפחתיים, חברים קרובים וכאלה שמאוד שמחתי להחליף איתם מילה אחרי הרבה זמן של קורונה, סגרים והרגשה שסוף העולם מתקרב. אני חייב להודות לכל אחת ואחד שלקחו חלק במסע שלי, התאהבתי בכל אחד ואחת מכם עוד קצת, נגעתם באינטימיות שלי, רגשתם בקטעים שבחרתם, רגשתם בשיתוף הפעולה, ובעיקר שאפשרתם לאומן ביישן, לפרוץ את גבולות ה"כמו כולם".

אני רוצה להודות לבן היקר שלי, שהיה המצפן הטכנולוגי והרוח החיה מאחורי הדברים, לסופרת שגית אמת, שבימים שהיה נדמה שהאדמה פוערת את פיה ובולעת את האנושות כמו שהכרנו, הייתה אי של שפיות וגרמה לי להרגיש בטוח במילים שאני מחבר יחדיו. לא בטוח שהייתי עובר את הסגרים, המצוקות, הגעגועים האין סופיים למגע אנושי ללא השעה השבועית בסדנת הכתיבה שלך.
ובמיוחד אני רוצה להודות לכל אחד ששלח יד, בחר קטע, שמע את הוראות הבימוי שלי ושיתף פעולה, לפעמים מתוך מבוכה גדולה, לפעמים בטבעיות אין סופית ובלתי מוסברת ולפעמים ההתרגשות מההיכרות הנוספת הייתה מרכז העניין.

תודה, אוהב, ושמח שאתם חלק מהיצירה שלי.
ממני האיש עם המשפטים שרצים ולא מוצאים נחת, ניר סגל.